עמוד הבית
עמוד הבית

Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

עמוד הבית
אתרי סקי
ציוד סקי
חוויות גולשים
ביה"ס לסקי
כללי

   וידאו 

   חדשות 

   סקירת אתרי סקי 

   ספקי חופשות סקי 

   לוח יד שניה 

   לינקים 

ראשי > חוויות גולשי סקי
שתף  
Adventures בית השטן

   בצד הצ'ילאני של איזור האגמים, כשלוש שעות נסיעה מסן מרטין דה לוס אנדס, מתנשא הר הגעש הפעיל ביותר באיזור, הויאריקה. חלקו העליון מושלג כל השנה ומושך הרפתקנים מכל העולם לטפס ולהציץ בלוע המעשן, ואולי, עם קצת מזל, לחזות בהתפרצות לבה. בחודשי החורף הר כולו מושלג ובחלקו התחתון פועל אתר סקי קטן. כמה קטן? שלושה רכבלים וקיוסק.
על הר המיוחד הזה שמעתי כשטילתי בארגנטינה, לא רחוק מנו, ולאחר מחשבה קצרה (15 שניות) החלטתי לנסוע. שלוש שעות באוטובוס, מעבר גבול זריז לצ'ילה והנה אני בכפר קסום בשם פוקון, רבע שעה מהר.
   הטיפוס לפיסגה מחיב יציאה בקבוצה עם מדריך. סיבוב קצר בכפר העלה כי באחת מהסוכנויות התארגנה כבר קבוצה של בחור ישראלי ושני צרפתים.  הצטרפתי. קבענו לש בוקר שלמחרת וקיוינו למזג אויר נוח.
הבוקר הביא עימו ענים נמוכים ומבשרי רעות, אך המדריך המקומי נראה רגוע להפליא ואיבזר אותנו בציוד לטיפוס - קרמפונים (דוקרני שלג לנעלים) וגרזן. כשיצאנו לדרך הענים כבר התפזרו והשמש זרחה בשמים כחולים מקסימים. נסיעה של 15 דקות, טרמפ קצר על הרכבל של אתר הסקי והתחלנו לטפס, מזגזים על הר בטור עורפי אחרי המדריך. שעה ועוד שעה, השמש יוקדת ולשמחתי מיסה קצת את השלג, אנחנו מקלפים שכבת בגדים ועוד אחת, הר תלול ודרך ארוכה עוד לפנינו. עוד שעה חלפה. המדריך מדרבן, אנחנו זוחלים אחריו. השמש במרכז השמים ואפשר כבר לראות את סוף הדרך. מטפסים והולכים ומטפסים, שעת צהרים, והנה אנחנו כבר כמעט שם. הגענו.
   לוע הר מעלה עשן אפור, סמיך וחם. האויר מרגיש מוזר כל כך והנוף פשוט עוצר נשימה! מדהים! הרי געש מושלגים בכל הכיונים, למרגלותיהם אגמים כחולים וחלקים, התמונה מרצדת ונשברת באדי החום שעולים מלוע הר. השתרענו למנוחה אל מול הנוף. בשפת המקומים, כך המדריך, נקרא הר "בית השטן". הוא מדבר על השטן והר נאנח, רגע קצר של שקט ולפתע פרץ של לבה רותחת עולה מהלוע המעשן, זורם באיטיות לנגד עינו. מ-ד-ה-י-ם!
ישבנו שם עוד חצי שעה, צילמנו את התמונות הבלתי נמנעות עם הגרזן ביד...והתארגנו לירידה. רק אני בגלישה. המדריך התנצל על שהוא חיב לרדת עם הקבוצה ונתן לי כמה הוראות לדרך, כדי שלא אגיע לאיזורים מסוכנים עם סלעים וקרוסים. העברתי את הציוד העודף לאחד החברים, נעלתי את מגפי הסנובורד, התחברתי והתחלתי לגלוש.
   הר הגעש בנוי כמו חרוט, כאשר השיפוע עולה עם הגובה. באיזור הפסגה השלג עוד היה קפוא ומצאתי את עצמי מקל קילתי על שלא השחזתי סכינים. אחרי כמה דקות נוקשות הגעתי לשלג רך יותר, הרים והאגמים פרושים מולי, POWDER בתולי לרגלי, כך רבע שעה של טראנס עמוק, בלי לראות אדם או עקבות, רק שלג ושלג. מטמטם. התקרבתי לאחד מסימני הדרך שצין המדריך - סלע ענק, וזכרתי את הוראותיו המפורשות: "עקוף את הסלע מצידו הימני!" ואמנם כך עשיתי והתנקזתי לHALFPIPE  טבעי ועמוק. קצות הקירות היו מסולעים ותלולים, אבל היה מספיק מקום להשתול. היתי באופוריה. עוד כמה דקות חלפו ופתאום אני רואה מולי קפיצה גדולה. מאוד. אתם יודעים מה, אולי אפילו גדולה מדי. החלטתי להאט קצת. התקרבתי. עדין לא רואים כלום מעבר לנפילה. לקפוץ או לא? החלטתי לעצור. התקרבתי לקצה והצתי למטה...נפילה של חמישה מטרים ומספיק סלעים בשביל לפתוח מחצבה.
איזה מזל! האדרנלין עדין הציף את מערכת הדם וחיפשתי דרך לרדת בה למטה. תעיה קצרה הסיטה אותי מעט מהדרך הקודמת, אבל דרך ראויה לגלוש בה למטה לא מצאתי. צריך לחשוב. החלטתי לנסות ולטפס על אחד הקירות. נראה היה לי שהסלעים החשופים יהיו פחות מסוכנים מהשלג, שנערם בכמויות ולא היה יציב. אחרי חצי שעה מפרכת גיליתי שבקושי התקדמתי, ונראה שהקיר משיך ומשיך. הטיפוס כבר לא נראה כמו רעיון מוצלח במיוחד.
היתי רעב ועיף וידעתי שכדאי לעצור קצת, לנוח ולאכול (אחרי הכל, אני זוכר שחשבתי, אולי זו הארוחה האחרונה שלי...). ניגבתי סלט אבוקדו עם לחמניה וניסיתי לנתח את המצב:
להישאר פה לילה - מסוכן מדי. אם תחיל סערה בטח ימצאו אותי רק באביב. לטפס – אין סיכוי. הרגלים שלי עיפות והתקשיתי אפילו לכת בשלג בלי להחליק איתו למטה. מה גם שלמטה מחכה הצוק שעצר אותי קודם לכן, ומתחתיו הסלעים. החלטתי לטפס לכיון הסלע הגדול. כנראה שהיתי צריך לפנות שם שמאלה.
סנובורד בידים, התחלתי לטפס בשלג העמוק. כדי לא להתדרדר נאלצתי לבעוט אל תוך השלג עם המגפים ולדחוס אותו עד שהפך יציב דיו למדרך. זה היה פחד מות. השמש ירדה נמוך לכיון האופק והרגלים נשמעו לפקודותי פחות ופחות. חמש השעות שטיפסנו בוקר נראו לי כמו זכרון רחוק במיוחד. לו היו לי הקרמפונים עכשיו... עם המחשבות הלו והשרירים התפוסים ברגלים המשכתי להיאבק בשלג עד שהגעתי לשלוחה נקיה מסלעים, מתבונן בשקיעה אדומה ומושלמת. אני עכשיו כבר 12 שעות על הרגלים, תשוש מעיפות אבל אופטימי. נראה שניצלתי מסכנת מות אבל אין זמן לבזבז, האור הולך ואוזל ואני חיב לרדת למטה.
   בדמדומים האחרונים התחברתי לסנובורד וגלשתי למטה, עומד על הבורד ברגלים ישרות וזרועות פשוטות לצדים, רציתי רק להגיע למטה. עשרים דקות של גלישה והגעתי למסלולים הגבוהים של האתר. כבר היה חשוך מכדי להתמצא והחלטתי לעקוב אחרי הכבלים המתוחים של הרכבלים. עמוד ועוד עמוד ועוד אחד, חלפתי על פני תחנות הבינים, כמות השלג פחתה במהירות ושוב ושוב נאלצתי לנתק רגל אחת או את שתיהן ולכת. בשלב מסוים היו כל כך הרבה סלעים ושיחים מתחת לכבלים, שפשוט לקחתי את הבורד בידים והתקדמתי, תשוש לחלוטין ומתנדנד, למטה.
המשכתי לכת בשלג עד הברכים כשפתאום הבנתי מה קרה. כנראה שהלכתי מתחת לקו מתח! (למחרת, באור היום, ראינו שקו החשמל התחבר לאתר דרך העמוד הראשון של הרכבל. מכיון שבמבנה לא היה אור, לא ראיתי אותו ועברתי שלושים מטר מנו...). ומה עושים עכשיו? לעלות חזרה למעלה אני לא מסוגל. להישאר פה לילה חורפי מתחת לאפס, לא כדאי. אם אמשיך למטה, עוקב אחרי קו המתח, בסוף אגיע לאנשהו, חשבתי במעורפל, לכביש או אפילו חזרה לכפר. ניחמתי את עצמי שכעת זה כבר לא מסוכן, רק מעיף. מאוד. הלכתי מדשדש בשלג ומדי פעם נפלתי על הפנים ונרדמתי, מש כך, רק כדי להתעור מהקור באף ובקצות האצבעות. אחרי כמה שעות שנדמו כמו נצח, שמעתי רכב והבנתי שיש כביש או שביל קרוב. חיפוש קצר הביא אותי לשביל עפר וירדתי איתו. איזו הקלה. התדרדרתי לי במורד השביל, לא רוצה וגם לא יכול להאט, עד שפגשתי באחד מרכבי משלחת החיפוש שיצאה להציל אותי. השמחה היתה רבה, במיוחד כשהבינו שהאלונקה תישאר מיותמת ולרופא לא תהיה עבודה הלילה. לכפר הגעתי באחת עשרה בלילה, אחרי היום הקשה והמפחיד בחי. כשאלו אותי איך אני עדין מחיך, עניתי: "הלילה, אני אישן הכי טוב בפלנטה", ונרדמתי.

מאת: רועי פשין

 
צור קשר  |   מי אנחנו  |   שלח לחבר  |   הפוך לדף הבית
© כל הזכויות שמורות לסקי-פס סקי וסנובורד בע"מ
Designed by Studio Arava    ZOD מערכות מידע בע"מ